תכירו את רינת גלבוע, מאיירת, מעצבת ומרצה!
במיוחד עבור המגזין שלנו, שאלנו את רינת כמה שאלות.
ספרי לנו קצת יותר עלייך.
את זמני אני מחלקת בין יצירה להוראה.
אני יוצרת בסטודיו ירושלמי מלא השראה, ומשתייכת לקבוצת אמנים ירושלמית – קואופרטיב העיצוב, השוכנת בחלל עבודה משותף בשכונת בקעה, ויוזמת תערוכות ואירועים אמנותיים שונים. אני עוסקת באיור ועיצוב בולים, ספרים, מפות מאויירות וקמפיינים מבוססי איור ומיתוג. מלבד עבודה עם לקוחות בארץ ובחו״ל, אני יוצרת עבור תערוכות. לא מכבר תערוכת יחיד שלי בנושא מנהיגות נשית לאורך הדורות נפתחה תחת חסותה של עיריית ירושלים. עבורי, החלק המשמעותי הוא עיצוב ואיור ספרים ובולים. פשוט, אולי כי זה החלק שיש בו מידה של נצח.
עם השנים, פיתחתי טכניקות וסגנון שהפך להיות טביעת אצבע אישית. לדוגמא, טכניקת איור השואבת השראה מעולם מגזרות נייר, הקולאז׳ והרדימייד בשילוב טקסטורות, כתמי דיו ומשיכות מכחול. או למשל, איור מפורט בקווים חדים ומדוייקים, המתחקה אחרי טכניקת הציפורן והדיו האהובה עלי.
מהצד של המורה – תארי לנו בבקשה את החוויה שלך במכינת בצלאל.
במכינה אני פוגשת חבר׳ה צעירים, רגע לפני תחילת דרכם האקדמית, בנקודה הקריטית של הבחירה בתחום המקצועי המדויק והנכון ביותר עבורם. העבודה איתם כוללת תהליך של בירור זהות מקצועית ואמנותית, יצירת תיק עבודות ושיח רחב על תקשורת חזותית על מגוון תחומיה. שיח שבו אני תמיד לומדת ורואה את הדברים באור אחר וחדש.
בעיניי, תקופת המכינה היא מתנה. פרק זמן שתלמיד מעניק לעצמו, להתבוננות פנימית עצמית. ליצירה, להתנסות, להיכרות עם תחומי ידע חדשים. ובעיקר – לבחירה מושכלת בתחום אותו ילמד ובו יעסוק, לפחות בשנים הקרובות. יש בתקופת המכינה כמה אבני דרך – היכרות עם תחומי האמנות והעיצוב, בחירה, והכנה לבחינות מתוך למידה והתנסות. בנוסף, קיים הפן החברתי-קבוצתי. תקופת המכינה מייצרת הזדמנות ליצירה בקבוצה אנושית מגוונת, על מלוא המשמעות שבכך. הקבוצה היא מקור לכוחות ותמיכה, וגם לשיח אמיתי וכנה.
מבחינתי, הדבר המשמעותי שיש להעביר לתלמידים הוא להתחבר לעצמם, לנטייה הטבעית שלהם, לתשוקה ליצור. זה הכוח המניע ליצירה. לא להיאבק בקו הטבעי שלך, לא לנסות להידמות לסגנונות אחרים, אלא ללטש ולהעצים את הקו האישי שלך. וכך להגיע ליעד שהצבת לעצמך.
מה הדבר הראשון שעיצבת אי פעם?
וואו. הפרויקט הראשון שקיבל במה…
יש כמה אנקדוטות מעניינות, אולי זו תתאים הפעם – בתור תלמידת תיכון הייתי משרבטת רוב הזמן, החל מקריקטורות ביקורתיות של מצבי אבסורד בבית הספר וכלה בדמויות שונות מחיי היום-יום. פעם אחת, המורה לתולדות האמנות (וגם מורה לחיים) יזמה תערוכה של הקריקטורות שלי. הן מוסגרו וניתלו אחר כבוד לאורך מסדרונות בית הספר. את ההרגשה ללכת במסדרון, ולראות שהאיורים האגביים שלי מקבלים במה – לא אשכח.
אם לא היית אמנית, מה היית?
לא הייתי.
רגע שיא בקריירה?
לא חושבת שיכולה לבודד רגע אחד. הנה כמה –
בולי יום הזיכרון. שלוש פעמים זכיתי לעצב את בול יום הזיכרון, בשנים שונות. מבחינתי, זו סוג של כניסה לקודש הקודשים הישראלי. קיבלתי במהלך השנים מכתבים ממשפחות שכולות, בעקבות הבול שנשלח אליהן ע״י משרד הביטחון. רגע שבו עיצוב נוגע בזיכרון.
עוד סיפור – מייל שקראתי בשעת לילה מאוחרת, ובו בקשת ארגון הקהילות היהודיות בארה״ב (AJC) לעשות שימוש בהגדה של פסח שאיירתי (בגרסה הרפורמית), בליל סדר המוני של יהודים ולא-יהודים בניו יורק. רגע שבו עיצוב מחבר בין אנשים שונים ומסורות עתיקות.
רגע שלא תשכחי בתור מרצה?
רגע אחד, לפני מספר שנים. אחת מתלמידות המכינה, מוכשרת וחדורת מוטיבציה אך שיפוטית מאוד כלפי עצמה, התקשתה להגיש תרגילים שהיתה לא שלמה איתם. לקראת השליש האחרון של המכינה, היא הציגה יצירה חדשה ומרתקת, שניכר שגם היא שמחה בה. כל הקבוצה מחאה לה כפיים במשך דקות ארוכות. היא חייכה ודמעה. גם אני.
שמענו שיש כמה פרוייקטים סופר מעניינים, שעבדת עליהם לאחרונה יחד עם עיריית ירושלים.
נכון. כמו יום העצמאות בימי קורונה. כמה ימים לפני יום העצמאות, אני מקבלת טלפון מגורם בעירייה, ובקשה לאייר כרזה לרגל האירוע שלא ייחגג כמו בכל שנה – יום העצמאות במרפסות. את הכרזה ייעדו לחלוקה בשכונות ותלייה על המרפסות. במרתון קשוח שנמשך יממה בערך איירתי את ההוויה הירושלמית, על שלל טיפוסיה ובתיה, בחגיגת עצמאות קצת אחרת, אבל שמחה ואופטימית.
בנוסף, רגע לפני פרוץ הקורונה, השלמתי סדרת איורים עבור תערוכה חדשה שיזמה עיריית ירושלים – ״נשים מנהיגות לאורך הדורות״, בבית הירושלמי למנהיגות נשית בקטמון. המקום משמש מרכז חינוכי ולימודי, כך שהאתגר כאן היה שילוב של מידע ונתונים רבים באיור, והכל באופן חזותי ונגיש.
גם: מפות. את ערי ישראל התחלתי לאייר כבר לפני מספר שנים, במסגרת פרוייקט של עיתון הג׳רוזלם פוסט. אך מפת ירושלים קיבלה יחס מיוחד, ועבור עיריית ירושלים איירתי את העיר ואתריה לפרטי פרטים (ברמת עיטורי הגגות בבית הנסן, כן?). נכון, עבודה סיזיפית, אבל מלאת סיפוק.
מה לדעתך המקום של אמנות בתוך עננת חוסר הודאות של הימים האלו?
מה שיש לנו ואי אפשר לקחת אותו – הוא כוח היצירה. לאמנות יש יכולת לשקף בעוצמה את רוח התקופה. סה״כ, תקופה קצרה, אך אינטנסיבית וייחודית. וגם היסטורית, ללא ספק.
לסיום, מי ההשראה הכי גדולה שלך?
יוסי שטרן ושמוליק כץ, מאיירים גדולים מהעשורים הראשונים של המדינה. היד הקלה, משיכות המכחול הוירטואוזיות, סגנון שאין לטעות בו ואיפיון דמויות מלא הומור, חיים ואהבת האדם. עוד מילדות הייתי מתבוננת שעות בספרים ישנים של אימי, לומדת את האיורים והסגנון של כל אחד מהם. איורי הדיו איתם התחלתי את הקריירה היו לגמרי בהשראתם. במעלה הדרך, התאהבתי בצורה ובחומר, ופיתחתי טכניקות נוספות. עד היום, במדף אצלי בסטודיו שמור אחד מספריו של שטרן, קצת מתפורר – אבל השראה היא השראה.
תודה רבה לרינת גלבוע על הראיון!
לתכניות לימודי עיצוב גרפי בלימודי החוץ וההמשך הקליקו כאן.
