תכירו את ראש התכנית לעיצוב פנים – סער ג'הרן לוי!
במיוחד עבור המגזין שלנו, שאלנו את סער – אדריכל, מעצב פנים ומרצה, כמה שאלות.
איך הגעת למקצוע הזה מלכתחילה?
עולם האמנות והיצירה משך אותי מאז שהייתי צעיר. אמא שלי אמנית, אבי חשמלאי ולי תמיד הייתה זיקה לעולם האמנותי והפרקטי. הצורך בחזון ובפרקטיקה בו זמנית, הם אלו שהובילו אותי למקצוע.
מעבר לכך, למדתי בגרות מורחבת באמנות במוזיאון ישראל, אחד מפניני האדריכלות בארץ, מה שתרם למסע המקצועי שלי לאורך השנים. אני זוכר שכשהייתי הולך ברחוב או נכנס לחללים שונים, הייתי מתבונן במרכיבים הרבים המרכיבים והופכים אותם לשלמים. מאז ראיתי חשיבות רבה בעולם עיצוב החלל ואני מאמין שיש בכוחו להגדיר ולהשפיע על המציאות הקיימת בה אנו נמצאים, ועל הצורה בה אנו חיים ומתנהלים ביום יום.
מתי ידעת שזה מה שיהפוך להיות המקצוע שלך?
המקצוע עצמו תמיד משך אותי, אבל נראה שבמהלך הלימודים לתואר הראשון הבנתי את העושר האדיר שקיים בעולם הזה ואת האחריות הרבה הקיימת במקצוע הזה – ביצירת מציאויות שונות וטובות יותר ובהעברת ביקורת אודות המציאות בה אנו חיים כיום. זה מבחינתי הרגע המכונן שבו הייתי בטוח בהחלטה שלי.
מה הדבר הראשון שעיצבת?
הדברים הראשונים שעיצבתי היו דווקא רהיטים – כאלו שמתחילים להגדיר את המרחב מחדש ומייצרים איכויות מרחביות שונות בחלל. עם הכניסה ללימודים התחלתי לתכנן חללים מגוונים בקני מידה שונים תוך כדי התחשבות בפרטים הקטנים. אני מאמין שמעצב טוב צריך לחשוב על כל קני המידה השונים ולהצליח לשלב אותם האחד בשני.
אם לא היית אמן, מה היית?
אינני רואה שום דרך בה האמנות והיצירה לא היו חלק מחיי.
רגע שיא או הגשמה מבחינת קריירה?
הרגע שבו פרויקט מתחיל להיבנות, לרקום עור וגידים ומתחילים לראות את החזון נוכח במציאות – כמו את הסקיצות הראשונות הופכות למסה וחלל. כמובן שישנם גם רגעים מאתגרים רבים במקצוע שלנו, אך הרגע שבו הכל מתחיל להתחבר יחדיו ולייצר מרחב איכותי, שווה את כל הקשיים.
מבחינת שאיפות לעתיד, הייתי רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה כבר כעת: להמשיך לנסות להפוך את המציאות בה אנו חיים למקום טוב יותר ולהמשיך ללמד את דור ההמשך, כדי שגם הם יוכלו לקדם אותנו קדימה ולהציף נושאים משמעותיים במציאות בה אנו חיים.
בתכנית ללימודי תעודה בעיצוב פנים אנחנו עושים כעת שיתוף פעולה מרתק עם עמותת אלו"ט, אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. בסטודיו אנו מתכננים להם את אחד ממבני המגורים בירושלים. מבחינתי זה אחד מהרגעים המרגשים – הרגעים בהם בכוחנו לחשוף ולהציף נושאים חשובים ומרתקים, אשר מבחינה עיצובית הדיון לגביהם אינו מספק. זוהי בהחלט הזדמנות בה האקדמיה יכולה לצאת מכותליה ולעשות טוב.
רגע שלא תשכח בתור מורה?
כשלקחתי חלק ביוזמה מרגשת של קרן אדמונד דה רוטשילד במסגרת תכנית עמיתי בצלאל, ולימדתי אדריכלות ותכנון מרחבי בבתי ספר יסודיים בירושלים. הילדים (בכיתות א'-ו') תכננו מרחב משלהם באופן אינדיבידואלי, ואז התבקשו לחבר את המרחבים השונים יחדיו ולייצר את החזון שלהם לעיר החדשה. ברגע בו הכל התמזג, הילדים הבינו את ההישג האדיר של עבודתם ובגיל כה צעיר התחילו להציף שאלות משמעותיות על דברים כמו שוויון חברתי, ערבות הדדית וצדק תוך כדי התכנון עצמו. זה היה אחד הרגעים המרגשים ומשמחים ביותר אותם חוויתי בתור איש חינוך.
מה המקום של אמנות בתוך עננת חוסר הוודאות שעוטפת אותנו?
אני מאמין שהמקום של האמנות והעיצוב בתוך המציאות בה אנו חיים כיום הוא חשוב ומשמעותי, היות וזו הדרך שלנו להתבטא, להביע את עצמנו, להעביר ביקורת ולהעשיר את המרחב בו אנו חיים. מעבר לכך, במציאות מורכבת זו, בה הערים שלנו מושפעות בצורה ישירה מאסון ואנשים נמצאים בביתם למשך רוב שעות היום, מקום העיצוב המרחבי רק מודגש ובכוחו להיות משמעותי אף יותר. אנחנו יכולים להגדיר כיצד ואיפה אנשים יגורו, יישנו, יעבדו ויחיו, ולהפוך את המציאות למקום טוב יותר, המשרת את משתמשי המרחב בצורה יותר מושכלת ואופטימלית.
קחו את בתי החולים, לדוגמא, שבייחוד בימי הקורונה אנו עדים לחשיבות של תכנון נכון שלו. במשך שנים תכננתי בתי חולים, שם אני רואה חשיבות רבה לתכנון נכון ומדויק, שמייצר מרחב פונקציונאלי ומעורר השראה בו בזמן – מרחב אשר בכוחו לעזור לאנשים להחלים ולהתפתח. אני יודע שזה נשמע כמו סלוגן, אבל זה באמת ה״אני מאמין״ שלי ואני חושב שברגע בו אפסיק להאמין בזה אני צריך להתחיל לדאוג.
המציאות החדשה מכריחה אותנו לחשוב מחדש גם על יחידת המגורים: המרחב המוכר שלנו, אותו אנו פעמים רבות מקבלים כמובן מאליו. יחידת המגורים מהווה פתאום הרבה מעבר למרחב מגורים, ומתחילה להכיל שימושים רבים נוספים המרכיבים את היומיום שלנו. היא מתאימה את עצמה למרחב העבודה, לכיתה, לחנות, לסטודיו, לגן הילדים וכו'.
מי ההשראה הכי גדולה שלך?
אני לא בטוח שיש לי השראה אחת גדולה, אלא רבים שהשפיעו עליי במשך השנים, כל אחד בדרכו. החל מהוגים, מוזיקאים, אמנים, אדריכלים, מורים, משפחה וחברים, שעיצבו אותי אט אט, הפכו אותי למי שאני היום וגרמו לי להסתכל על המציאות בעיניים אחרות ולנסות לשפר אותה.
טיפ ממך לסטודנטים שעושים צעדים ראשונים בעולם האמנות והעיצוב?
העצה המוצלחת ביותר שאני יכול להעניק לסטודנטים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם עשיר זה היא לתת לעצמם את החופש לזרום עם התהליך. עולם העיצוב הוא עולם מורכב ועשיר שיכול גם לתסכל לפעמים, וחשוב להגיע אליו עם ראש פתוח וסקרנות.
שאלת בונוס: מתי רצת הכי מהר בחיים שלך?
האמת היא שאני רץ על בסיס קבוע. זה אחד ממקומות המפלט שלי, שמאפשרים לי לנקות את הראש ולהסתכל על הדברים מנקודות מבט נקייה יותר. מבחינת הריצה המהירה ביותר? אינני בטוח לחלוטין מתי היא התקיימה, אבל יש עוד שנים רבות של ריצה לפניי, כדי לנסות להגיע ליעדים חדשים.
