חדשות, עדכונים ודברים שאהבנו

הכירו את אורית עריף, מאיירת, אמנית קומיקס והמרצה שלנו לאיור

תכירו את המרצה שלנו לאיור – אורית עריף!
היא למדה בבי"ס לעיצוב ויטל בת"א – מה שהפך למחלקה לעיצוב בשנקר, והתמחתה באיור. יש לה תואר ראשון מאוניברסיטת מידלסקס באנגליה. במשך שנים עבדה כפרילנסרית באיור עיתונות ומגזינים. בעשור האחרון היא עוסקת בעיקר בקומיקס, ומתמחה בקומיקס אוטוביוגרפי – קומיקס המבוסס על חוויות אישיות וזכרונות שמקורם בחיים האישיים של המאייר\ת.
הישג משמעותי שלה בשנים האחרונות הוא היומן הגרפי ״היי, מישהו שומע אותי״ שהוציאה לאור לפני כשנה. זהו ספר קומיקס אוטוביוגרפי למבוגרים, שעוסק בתכנים שהרבה פעמים אנחנו לא מדברים או מדברות עליהם באופן פומבי: טיפולי פוריות, ילדות בקיבוץ (לינה משותפת וכל השאר…), התמודדות עם דיכאון ודיכאון לאחר לידה, הורות, קשיים יצירתיים בדרך ועוד. כל הספר כתוב ומאוייר בגוף ראשון, תוך טיפול כן ועמוק בנושאים הלא פשוטים האלו, אבל יחד עם זאת גם עם הרבה הומור.
הספר התקבל בחום רב ע"י קהל הקוראים שלה וע"י המבקרים.

איור מתחילת הקריירה, בהזמנת מגזין ׳את׳, עבור כתבה בענייני אמהות וקריירה.


לכבוד המגזין החדש, שאלנו את אורית – מאיירת, אמנית קומיקס ומקדיחת תבשילים, כמה שאלות.

אז איך הגעת למקצוע הזה מלכתחילה?
נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי. זה היה נראה לי מגניב.
בשנה א׳, כשלמדתי את הקורס הבסיסי באיור, מיד הבנתי שזה מה שאני רוצה ללמוד בהרחבה ובזה אני רוצה לעסוק ״כשאהיה גדולה״. העיסוק בטקסטים שונים ויצירת פרשנות חזותית עבורם שבה את לבי.
בדיעבד אני מבינה שתמיד ידעתי שזה יהיה המקצוע שלי. או לפחות זה מה שתמיד עשיתי.

מה הדבר הראשון שיצרת עם הידיים?
אצלי, ואני מאמינה שגם אצל רובם המכריע של המעצבים, המאיירים, אמני הקומיקס וכו', היצירה רחוקה מלהיות אינטואיטיבית ולכן אינה תוצר של עבודת ידיים בלבד. בעצם, לפני שאני מרימה עפרון או מעירה עכבר מרבצו, אני מגבשת רעיון, לפעמים חוקרת ותמיד מתכננת, כך שזו עבודת חשיבה לא פחות מעבודת ידיים.

הנה, ציור שציירתי כבר בגיל חמש-שש:

אם לא היית אמנית היית…? למה?
מלצרית.
בואי, זה לא שאם לא הייתי מאיירת הייתי מפתחת קריירה של מהנדסת מכונות.
בתקופת הלימודים (ויש להודות שגם אחריה) מילצרתי, ואני גאה לדווח שהייתי בעלת מקצוע מעולה בתחום ואהבתי את העבודה. לפעמים כשאני יושבת בבתי קפה, אני לא מתאפקת, מפנה איזה צלחת ומפרטת על הקינוחים.

יש איזה רגע שיא או הגשמה מבחינת הקריירה שלך?
ספר הקומיקס שלי, עליו דיברנו בתחילת הראיון, הוא בעצם פרי עבודה של יותר מעשר שנים.
ראשיתו הייתה בבלוג, בו העלתי לרשת סטריפים של קומיקס אוטוביוגרפי – בלי לקוח, בלי בריף וכמובן בלי תשלום, רק מתוך מצוקה נפשית גדולה ורצון, כמעט הכרח, לספר את הסיפור שלי.
מיד אח"כ הצטרפו למצוקה הזאת גילוי עולם חדש (עולם הקומיקס האוטוביוגרפי ועולם הבלוגים, האפשרות לתקשורת וחשיפה אמנותית באופן עצמאי) וחדוות יצירה פראית ומענגת. מהר מאוד התגבש סביב הקומיקסים שלי קהל קוראים נאמן ומפרגן שחיכה למעבר מסקרין לפרינט, כלומר הפיכת הבלוג האינטרנטי לספר מודפס, תמך ועודד אותי לכל אורך הדרך. הדרך כאמור, הייתה ארוכה: את כל חומרי הבלוג ערכתי טקסטואלית וציירתי מחדש (על מנת שיתאימו לפורמט של ספר), עליהם הוספתי עוד פרקים חדשים רבים. עבדתי יחד עם העורכות רחלה זנדבנק וריקה ליכטמן, ועם העורך הגרפי נעם שכטר (שגם מרצה בבצלאל) כדי להגיע לתוצאה מקצועית ואף יותר מכך. בנוסף, אחרי שקיבלתי תשובות שליליות מכמה הוצאות ספרים לגבי הוצאת הספר לאור, החלטתי להפיק את הספר באופן עצמאי. קיבלתי לשם כך מענק נאה ממפעל הפיס, הוספתי לא מעט כספי חסכונות משפחתיים וקפצתי למים עמוקים.
הספר – מה שהוא מספר, איך שהוא נראה והאופן בו התקבל – היו שווים את כל ההשקעה המטורפת הזו. וכמעט מיותר לציין כמה אני אוהבת אותו וגאה בו.

רגע שלא תשכחי בתור מורה? 
לפני מאתיים שנה לימדתי קורס איור במכללת הגליל המערבי. דקה לפני השיעור הראשון, מול כיתה חדשה, נשפכה לי כוס קפה על החולצה. ככה נכנסתי לכיתה: "שלום, שמי אורית עריף, אני המרצה שלכם ל…" עם כתם ענקי על הבטן.
מיד הרבצתי בהם תורה והעניין, כך לפחות נראה לי, נשכח.

מה לדעתך המקום של אמנות בתוך עננת חוסר הוודאות שעוטפת אותנו?
בגדול מקום של כבוד, ברור, מבחינתי זה חלק מאבות המזון… תכלס, שלושה שבועות בתוך משבר הקורונה והקטסטרופה שמאיימת לחסל את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל, אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר ולמרות שיש ים של זמן אין בי פניות לא לצריכת אמנות ולא ליצירתה.

מי ההשראה הכי גדולה שלך?
אני לא ממש חובבת את המילה "השראה", שמעין אבק כוכבים ניסי מרחף מעליה. היא תמיד נשארת קצת סתומה מבחינתי.
אני כן יכולה למנות  דברים שעם השנים גילתי שהם קרקע נוחה עבורי לגידול רעיונות וחשק להתיישב לעבוד:

# נקודת התייחסות – אני לא יכולה ליצור מתוך ריק. אני חייבת נקודת התייחסות רעיונית. אם אני מאיירת טקסט של אחרים (נגיד באיור כתבת מגזין) אני אקרא שוב ושוב את הטקסט. אשאל לגביו שאלות, אמצא בו את אחד הרעיונות המרכזיים ואתייחס אליו. אם זו יצירה עצמאית, אכתוב טקסט, אפילו מבולבל, על משהו שמעסיק אותי בחיי המשפחה, בחיי הנפש שלי וכד', ומשם כבר יצמח הרעיון.
# אזורי דמדומים – מקלחת, שכיבה במיטה טרום הירדמות או הליכה במסלול מוכר מזמנים חשיבה זורמת והרבה פעמים תוך כדי יצוץ רעיון. לפעמים גם סרט, ספר או הרצאה עושים את העבודה.
# סטודיו מסודר – במצב של תקיעות, כשגם ככה הראש מוצף ברעיונות שנפסלים או מחשבות מייאשות, אני צריכה שיהיה מסודר ומזמין מסביבי.

טיפ קטן ממך לסטודנטים שעושים צעדים ראשונים בעולם האמנות והעיצוב?
ממליצה לתחזק פרויקט אמנותי אישי (או קבוצתי) שתקיימו כי… כי בא לכם.
בלי קשר לרווח כספי, לקוחות פוטנציאלים ואיזשהו סטנדרט שצריך לעמוד בו. פרוייקט שתוכלו להמשיך לחקור בו ולהעז, להשתולל, לפרוץ גבולות – דברים שבדיי ג'וב של רובנו לא ממש מתאפשרים. רוב הזמן זה ממש כיף. לפעמים זה אשכרה צינור חמצן נפשי-יצירתי שאין להקל ראש במשמעותו.

שאלת בונוס: מתי רצת הכי מהר בחיים שלך?
אה… הפועל "לרוץ" על נגזרותיו מוכחש אצלי משחר ילדותי. כנ"ל לגבי "מהר".

אורית עריף, ילידת 1971, חיה בקרית טבעון עם בן זוגה ושני ילדיהם.


תודה רבה לאורית עריף, מאיירת ואמנית קומיקס ומרצה בלימודי חוץ והמשך, בצלאל, על הראיון.

לרכישת היומן הגרפי שלה – ״היי, מישהו שומע אותי״, ניתן להתקשר: 052-3938015

שתפו:

הירשמו לעדכונים

הירשמו לרשימת התפוצה של בצלאל לימודי חוץ והמשך, לקבלת חדשות, עדכונים והצעות ייחודיות למנויי הניוזלטר שלנו